<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף ד.</h2>
כתב הרב והמצוה החמישית שנמנענו מלהשתחוות לע"ז והוא אמרו יתעלה לא תשתחוה להם ולא תעבדם ואין הכוונה באיסור השתחואה בלבד ואמנם זכר דרך אחד מדרכי העבודה וכמו כן נמנעה ההקרבה לה וההקטרה ושאר דברי הרב. ואינם דברים נכונים. שאלו המניעות ההקרבה וההקטרה אינן למדות מלאו דהשתחואה אלא כמו שאמרו (סנה' ס':) יצאת השתחואה לידון בעצמה יצאה זביחה ללמד על הכלל כולו. כלומר שאין במשמע לא תעבדם המגפף והמנשק בשלא כדרכה אע"פ שהוא דרך כבוד אבל יכנסו בו העבודות שהן עבודות פנים ובהשתחואה לאוין רבים דרשו אותם כולם בה בעצמה אמרו (שם ס"ג.) שלש השתחואות בע"ז למה אחת לכדרכה ואחת שלא כדרכה ואחת לחלק. והוא לשון המכילתא שהזכיר הרב לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחוייה בפ"ע כי העבודה כוללת כל העבודות שלפנים וההשתחויה מלמדת על עצמה. ובחבורו הגדול (פ"ג מע"ז ה"ג) נזכר ותקן כך. והנה ראוי הרב לפי דעתו במנין המצות למנות לאו דהשתחויה ולאו דשאר עבודות שתים ר"ל לא תשתחוה להם אחד ולא תעבדם לאו אחר. וראוי גם כן שנמנה לאו בפ"ע מגפף ומנשק שלא כדרכה שהוא אינו בכלל אלו ואין בו מיתה וכיון שנתיחד לעצמו בלאו ובעונש ראוי הוא לימנות בפני עצמו ואם כן יהיה המנין בעבודה זרה ארבע מצות שהרב מנה ארבע עבודות בשלא כדרכה אחת ושאר עבודות כדרכה אחת. ועוד הנה לדבריו בפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ארבע מצות, מניעה מהאמין האלהות לזולתו ומניעה מעשיית הצלמים אע"פ שלא נעבדם והיא למלקות ומניעה מן ההשתחואה לכל עבודה זרה ומניעה מכל עבודה כדרכה. וכבר ביארו החכמים (מכות כ"ג:, כ"ד.) ששמעו מפי משה במצות מנין תור"ה בגימטריא לאמרו תורה צוה לנו משה ושתי מצות ששמעו מפי הגבורה השלימו תרי"ג. והרב כותב זה כמה פעמים (שרש ג', מ"ע א', ל"ת א') ואינו נזכר. ועוד שהרי הסכימה דעתו לומר כי דבור אנכי י"י אלהיך מצות עשה (סי' א') ואם כן נמצאו מפי משה שש מאות ושמונה ומפי הגבורה חמש וזה טעות מתפרסם.
והטוב בעיני בזה הענין כולו שנמנה אנכי י"י אלהיך מצוה כמאמר הרב. ויש לי ראיה בזה מדברי חכמים אמרו במכילתא (יתרו פ' בחדש) מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה משלו משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם החומה הכניס להם אמת המים עשה להם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן כך הוציא המקום את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השליו עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן רבי אומר להודיע שבחן שלישראל שבמעמד כולן לפני הר סיני לקבל את התורה השוו כולן לב אחד לקבל את הדברים לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה.
וקבלת המלכות הזו שקבלו בסיני הוא באמת מדבור אנכי. וכן בארו עוד שם [והוב' ברמב"ן מ"ע א'] אמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י"י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים אמרו לו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני רשב"י אומר הוא שנאמר להלן אני י"י אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי בסיני ואמרו הן והן קבלתם מלכותי קבלו גזרותי.
הרי שבארו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלהות. ואמרם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלהות במצרים מאמרו (שמות ד') ויאמן העם ונאמר עוד (בשלח) ויאמינו בי"י ובמשה. והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליה הן והן והוא שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק באמונה שיש אלוה נמצא והוא אל מוציאם ממצרים. כלומר החפץ המחדש היכול. אם כן הדבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה ראשונה והיא המצוה להאמין בעיקר. ונמנה לא יהיה לך אלהים אחרים הפסוק כולו מצות לא תעשה אחת שהיא מניעה בע"ז יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו, כלשון ואנכי אהיה לכם לאלהים (ירמי' י"א ול', יחז' ל"ו) את י"י האמרת היום להיות לך לאלהים (תבא כ"ו), יכלול מניעה בעבודה זרה מהמקבלו עליו באלוה והמשתחוה והעובד כענין ששנינו (סנה' ס':) העובד ע"ז אחד העובד ואחד המשתחוה והמזבח והקטר והמקבלו עליו באלוה והאומר לו אלי אתה. ואיננו לאו בעשיית הצלמים כנראה מפשט הברייתא השנויה במכלתא אבל כולם לאוין בע"ז עצמה כלומר בעובד אותה. אמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני מכל צבא השמים לקבלו עליך באלהים ולומר לאחד מהם אלי אתה ולא תעשה לך פסל וכל תמונה ולא תשתחוה להם ולא תעבדם. וכן בכל מקום יתפוס בע"ז כלשון הזה פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל (ואתחנן ד') והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל (שם). ואין הכוונה בעשייתם אלא בעבודתם והקבלה באלהות שלהם. וכבר הזכירו בגמ' בזה שתי סברות אם הוא בעשיה אם לא, אמרו בגמר ראש השנה (כ"ד:) וכן בגמר ע"ז (מ"ג:) בעשיית הצורות ושבמדור התחתון מי שרי והא תניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה ככבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת. והיה סובר כי הוא איסור בעשיית הצורות אפילו לנוי. ונדחה זה ואמרו כי תניא ההיא לעבדם, לעבדם אפילו שלשול קטן נמי, אין הכי נמי ומסופיה דקרא נפקא אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות מתחת לרבות שלשול קטן. ורצונם בלעבדם שיאסור הכתוב עבודת כל אלו וקבלתם באלוה ולא אמרו כי תניא ההיא בעושה על מנת לעבדם. ובפרק ארבע מיתות (נ"ו:) אמרו בבני נח אלהים זו עבודה זרה וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים. וזו הגזרה שוה בעובד היא שאילו גוי שעשה ע"ז ולא השתחוה לה רבא פוטרו שם בגמ'. ואומר אני שזה דעת החכמים בספרא (ר"פ קדושים הובא ברמב"ן ש' ט' עמ' קנ"ד.) והלשון שם כך הוא ואלהי מסכה לא תעשו לכם יכול יעשו להם אחרים תלמוד לומר לא לכם אי לא לכם יכול הם יעשו לאחרים ת"ל לא תעשו ולא לאחרים מכאן אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם ר' יוסי אומר משום שלש משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה לך. הנה לדעת ר' יוסי לא יהי' לך אזהרה בעושה הצלמים, והוא כלשון ונחלה לא יהיה (לך) [לו] (שופטי' י"ח) שהוא בקנין הנכסים, והוא דעת הברייתא השנויה במכילתא כפי משמעה, ולדעת תנא קמא אינו כן אבל יהיה המניעה מהודות האלהות לזולתו יתעלה מלשון והיה י"י לי לאלהים (ר"פ ויצא). וההלכה היא כתנא קמא. ופשט דבריהם בכל מקום כך הוא. אמרו בהגדה בפרק הניזקין (נ"ז:) אתיוה לקמיה אמרו ליה פלח לצלמא אמר כתוב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אפקוה וקטלוה. וכן אנקלוס מתרגם לא יהא לך אלה אחרן בר מיני. ודע כי בכל מקום שיאמר הכתוב אלהים אחרים הכונה בו אלהים אחרים זולת השם הנכבד והנורא ולכן יתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי י"י לבדו אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב אחרים וחלילה. אבל המניעה בצלמים וקיומם היא מפסוק (ר"פ קדושים) אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם כמו שהזכירו הספרא וכן מפסוק (ס"פ בהר) ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואמרו שם בספרא ופסל ומצבה מה פסל אם עשיתו פסלתו אף מצבה אם עשיתה פסלתה מה מצבה בל תקימו אף פסל בל תקימו. כלומר שיעבור עליו בקיומו בלא עשייה שיעשה כגון שעשו לו אחרים. ועכשיו נמנה במצות כל עובד עבודה זרה שבמיתה לאו אחד אבל מגפף ומנשק בשלא כדרכה שהוא דין מיוחד ימנה לעצמו כמו שאנו מונין (ל"ת י"ד) נודר בשמה ומקיים בשמה. וכבר הזכרתי (סוף מ"ע א') דעת בעל ההלכות. והאמת יעשה דרכו.
<h2>דף יב:</h2>
כתב הרב והמצוה מאה וששים ושלש היא שנמנעו הכהנים מהכנס למקדש מגודלי שער כמו שיעשו האבלים שלא יגלחו שערותיהם והוא אמרו ית' ראשיכם אל תפרעו וכבר נכפלה מניעה זו בכהן גדול ואמר את ראשו לא יפרע והעובר על מניעה זו במיתה כלומר ששמש והוא פרוע ראש ובכלל ואלו שבמיתה פרועי ראש לאמרו ולא תמותו אך כשיכנס למקדש והוא פרוע ראש באזהרה לא במיתה. וכתב הרב עוד והמצוה מאה וששים וארבע היא שנמנעו הכהנים מהכנס במקדש קרועי בגדים והוא אמרו ית' ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ולשון ספרא ובגדיכם לא תפרומו אל תקרעו בגדיכם ונכפלה מניעה זו בכה"ג ואמר ובגדיו לא יפרום וגו'. אמר הכותב במאמר במקום הזה שבושים כבר הזכרתי מהם שאזהרת הנכנס למקדש פרוע ראש או שתוי יין אינה מן התורה אבל היא מעלה מדבריהם וביארתי זה במצות ע"ג. ועוד שיביא ראיה על זה מאזהרת כהן גדול שאמר בו את ראשו לא יפרע אמר שנכפל זה שלא נחשוב שאזהרת ראשיכם אל תפרעו שיהיה מצד המת לבדו וכשיעשו זה שלא על צד האבל יהיה מותר ונתבאר בכהן גדול שזה בשביל העבודה שיהיה מסתפר. וזה מאמר סותר דברי עצמו. שהרי הרב הוא האומר שמניעת כהן גדול בכתוב הזה ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום היא על המת ואפילו לא יכנס למקדש כלל כמו שכתוב כאן ודע שכהן גדול ואפילו שלא בשעת העבודה לא הותר לו שיקרע על מת שמת לו והביא ראיה ממאמרם בספרא בלשון הזה ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהן. ואם כן הכתוב בכהן גדול במניעת פריעה ופרימה ובכהן הדיוט יהיו מצד המת לבדו.
ועוד הרב אומר כאן במצות קס"ה כי שלשה לאוין האלה שהם ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא נכפלו בכהן גדול לביאור ענין כמו שנכפלה מניעתו מגרושה וחללה זונה לבאר ענין מהעניינים ושהשלשה עניינים שנמנע מהם באלה השלשה לאוין הם בעצמם שנמנעו מהם באמרו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ומפתח אהל מועד לא תצאו ושמשה ע"ה הודיעם לאלעזר ולאיתמר שלא בהתרגזכם לצרה הזאת הגדולה יותרו לכם הענינים הנמנעים מכם אבל אתם עומדים על היותכם נמנעים מפריעת הראש וקריעת בגדים ויציאה מן המקדש בשעת העבודה ועל שעת העבודה לבד חייבים במיתה. והנה עתה הוא חוזר להשוות הכהנים כולם הגדול וההדיוט בשלש המניעות הללו כהשוותינו אותם במניעת גרושה וחללה זונה ושהכפל הוא לבאר ענינים לבד. ואם כן יהיו כולם בשעת העבודה במיתה ושלא בשעת העבודה מותרין. ועוד יהיה האיסור על המת בלבד. שאף בכתוב בכהן גדול אמרו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו. ועכ"פ אי אפשר אלא או שיהיה דין כהן הדיוט כדין כהן גדול באזהרות האלה והכהן הגדול מלמד על ההדיוט או שיהיה חומר ואזהרה בכהן גדול יותר משאר הכהנים. ואם שוים הם יהיה כל כהן אסור לפרוע ולפרום על מתו לעולם כדיננו בכהן גדול. ואם אינם שוים ולא מלמדים זה על זה יהיה אמרו לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו מצד המת לבד וכשיעשו זה ולא על צד האבל יהיה מותר. שהמניעה בכהן גדול היא מניעה אחרת מחודשת בו. וכל אלו דברים שהם סותרים את עצמם.
והנראה מדעת הרב שהוא בונה כל זה על הסברא הנפסדת שתופס לעצמו שני פנים בפסוק הזה והוא נגלה הכתוב והנדרש בו עוד שלא יצא בשעת העבודה ויתחייב מיתה ויחשוב כן בראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום שהנגלה ממנו שלא יפרע ולא יפרום על מתו ובנסתר בו שלא יעבוד עבודה כן ויהיה במיתה ויחשוב עוד שהנגלה ממנו לא ילמד על כהן הדיוט לפי שהוא יתעלה חייב אותם להטמא על מתיהן וכל שכן שהם רשאין לצאת אחר מיטתן (ולקרוע) [ולפרוע] ולפרום עליהן כדרך שנהגו בני אדם לפרוע ולפרום על מתיהן. וזה הוא הענין שאמרנו הנוסף בכהן גדול שממנו נכפלו המניעות הללו שאמרנו והנדרש בו שהוא שלא יעבוד פרוע ראש וקרוע בגדים ושלא יניח העבודה ויצא. כל זה ילמד מכהן גדול להדיוט לפי שכבר באה מהן מניעה באלעזר ואיתמר שלא היו כהנים גדולים ראשיכם אל תפרעו וגו'. וזו באמת מחשבתו של הרב שלא יסתור דברי עצמו. וכל אלה דברים רובי הסתירה וההפסד. ומכל מקום מאמרו שלא יכנס כהן למקדש פרוע ראש או קרוע בגדים שלא בשעת עבודה אפילו לפי מחשבתו לא באה אזהרה בזה אלא בכהן גדול ולא בכהן הדיוט בכל הכתובים האלה לא בפשוטן ולא במדרשן. והכלל שהמאמרים הללו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.
ועוד אני אומר שמאמרו של הרב בפרועי ראש וקרועי בגדים ששמשו שהם במיתה לאמרו יתב' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמתו, אע"פ שהדבר אמת שהם מחויבי מיתה והוא גם כן מאמר נראה בנגלה מן הכתוב אבל בעלי הקבלה לא יודו בו שהרי אמרו בגמר תענית (י"ז:) ובגמר סנהדרין (כ"ב:) עוד שאלו על פרועי ראש במיתה מנא לן ולמדו אותו מן הקבלה דכתיב ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וסמיך ליה ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית ואתקוש פרועי ראש לשתוי יין מה שתוי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. ובבאור עוד שאלו עליה ואמרו הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה והשיבו גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכ' אקרא. והנלמד מזה בלי ספק שהם לא ידרשו הכתוב במיתת בני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו בפרועי ראש וקרועי בגדים ששימשו אבל הוא אצלם מצות שעה. אבל המתוקן שבכל הענין הזה הוא שהכתוב הזה שנאמר לאהרן ולבניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו לא מפני העבודה הוא שיזהירם שלא ישמשו פרועי ראש וקרועי בגדים. שהבנים ביום ההוא אינם עובדים שהיו אוננים. ואינה מצוה לדורות ולא דרשו ממנו בתלמוד או בספרא ולא למדו בו דורות כלל. אבל היתה הוראת שעה שלא יתאבלו ולא יספדו להם ולא יבכו כלל דכתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, לא אתם. מפני שהיה להם יום טוב ויום מועד ושמחה בימי המלואים. וכן נמי שימר אותם מן הטומאה לאחיהם שנ' ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו' שאו את אחיכם. ואם היה בשאר הזמנים האחים הם החייבים להטמא להם במצות עשה (מ' ל"ז). ולשון סיפרא (שמיני מלואי' הכ"ה—ו') ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן [ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מיכן] אמרו הכהנים אינם מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו להם מי נטמאו להם לויים. שלא רצה ית' שיטמאו הכהנים ויצאו מן המקדש ביום הראשון לכהונתם. וכן לא רצה בפריעת ראשם ובקריעת בגדיהם. לא הורשו כלל בדבר מכל דברי האבלות אלא באנינות, שאין אנינות אלא בלב [סנה' מ"ו:] ולא יתבטל בו מצוה מן המלואים שכבר קרבו הקרבנות ובלילה יאכלו אותם. והנה עשה הכתוב דין בני אהרן שנמשחו בשמן המשחה כדין משוח מלחמה לדורות, שהוא אינו פורע ואינו פורם ואינו מקריב אונן ואינו מיטמא לקרובים (הוריו' י"ב:), אבל מפני שהחמיר בהן מיתה באמרו ולא תמותו והחמיר בהן עוד שאם יעשו כן יהיה עונש על כל העדה באמרו יתברך ויתע' ועל כל העדה יקצוף, נראה שיהיה דין מחודש בימי המילואים ואינו נוהג בהם בשאר הזמנים. והכלל שהיה הכל הוראת שעה. ולשון ספרא עוד (שם הכ"ח, הביאו בפי' התורה) ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהן לכל דבר שמא תאמרו הרי אנו הולכין לבתינו מתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש. למדו אותנו שהיה דבר לענין המאורע שדן בהן משה במיתת אחיהם בב"ד שלמעלה כנהרגין בב"ד שלמטה (סנה' מ"ו:) שאין מתאבלין עליהם אלא אוננין. אם כן אינה מצוה לדורות כלל. אבל הכתוב השני שנ' (שמיני י') ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו הוא אצל רבותינו מצוה מלמדת לדורות כפי הברייתא השנויה בספרא שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו'. והגורם להם זה לפי שהמצוה ההיא כבר נאמרה להם קודם המקרה שנאמר (ס"פ צו) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת י"י ולא תמותו כי כן צוויתי. והוא שנאמר כאן פן תמותו כמוזהר בכם כבר. והוא לשונם בספרא שמא תאמרו הרי אנו הולכין לבתינו מתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש. והוא ממה שאמר להם תחלה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת [י"י] פן תמותו. ולדורות אמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל ולא למדו מכאן אלא חיוב המיתה לדורות מן הריבוי שמצאו בכי שמן משחת י"י עליכם. אבל המצוה הנוהגת לדורות בפרועי ראש היא באמת שלא יעבדו עבודה ואם שמש כן חלל וחייב מיתה ממה ששנינו ואלו שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש. והיא הלכה למשה מסיני נסמך על מקרא יחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית, ואמרו בבואם ירצה בו בעבדם כאמרו בתורה (תצוה כ"ח מ"ג, ור"פ תשא, על"ת ע"ג) בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת, ואיתקוש פרועי ראש לשתויי יין. וזה הוא דינם מן התורה וגזרו מדבריהם [ערמב"ן ל"ת ע"ג] שלא יכנסו בין האולם ולמזבח כלל. וכן אמרו עוד (תעני' י"ז., סנה' כ"ב:) כהן הדיוט מסתפר משלשים יום לשלשים יום. והיא גם כן גזרה מדבריהם שלא יהיו פרועי ראש כלל כדי שלא יעמדו מנוולין פסולין מן העבודה. והתירו להם (שם) הכל שלא בזמן ביאה כלומר בזמן שאין בית המקדש קיים. וקרועי בגדים גם כן מחללין עבודה וחייבין במיתה ולא בא בהם הכתוב ולא נשנו בכלל ואלו שבמיתה אבל חיובם הוא שהבגדים הקרועים הם כמי שאינם וה"ל מחוסר בגדים ושנינו (סנה' פ"ג. וש"נ) ואלו שבמיתה מחוסר בגדים ששמש. ובגמר סנהדרין (פ"ג:) אמרו מחוסר בגדים מנא לן א"ר אבהו א"ר יוחנן ומטו בה משמיה דר' אלעזר ברבי שמעון וחגרת אותם באבנט וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחוקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ואמר מר זר ששמש במיתה. ועוד השלימו ביאור הענין הזה בשני מזבחים (י"ח.:) ושם אמרו בבאור שאם היו הבגדים מרושלין מסולקין משוחקין ועבד עבודתו כשרה מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה. והפיסול הוא מדין מחוסר בגדים שאינו לבוש בהם במקום הקרע. וכן פסלו שם מסולקין עצמן דליתנהו מעיקרא מן הטעם הזה בעצמו לפי שאין כל גופו לבוש בהם. וכן כתבו זה המפרשים. וכהן גדול בא בו כתוב בפני עצמו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא. והיא אזהרה בו לעולם שלא יפרע ראשו על מתו ולא יקרע עליו ואע"פ שלא יעבוד ולא יכנס למקדש ואמרו (סנה' י"ח.) שאינו יוצא אחר המטה שנ' ומן המקדש לא יצא. ואומר אני שהיא מעלה מדבריהם ואסמכתא בכתוב הזה ועיקרו שלא יניח העבודה ויצא וכבר כתבתי זה (שרש ה'). והנה נסתלק מחשבון המצות המניעה הזאת שאמר הרב בקרועי הבגדים. אבל תמנה מצוה מחוסר בגדים הכוללת שניהם. והרב לא הביאה בחשבונו. אבל בעל ההלכות מנה פרועי ראש ששימשו במיתה ומנה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו בלאוין שלמלקות ולא מנה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. והאמת הוא מעיד על עצמו.
